החגים האחרונים שנחגגו באכילת בשר וגבינות, הדליקו בי רצון לכתוב פוסט על תעשיית הבשר והחלב. מודה שהתלבטתי אם כדאי בכלל, כי הבעיה בנושא הזה היא שרובנו אטומים אליו, מתחילים להקשיב אבל אז שולפים את הטיעונים הרגילים שלנו, ושוקעים במנה הטעימה שבצלחת שלנו. את הפוסט הזה יקראו עד הסוף רק המשוכנעים מראש. אז מה הטעם?

אני לא רוצה להיות מינסיונרית של אף אחת מדעותיי. לכל אחד מערכת השיקולים שלו, ויכולת זהה ללמוד על כל נושא. לנסות לשכנע אדם בנושא שלא מדבר אליו, יותר מהכל יוצר אנטיגוניזם.

כשחיפשתי נושא לכתוב עליו, קראתי על שבועות במחשבה שאולי אמצא משהו מעניין על החג. ראיתי מספר פרשנויות לאכילת מוצרי חלב בחג, ואני מודה שלא היה לי מושג מה מקור המנהג. בין הפרשנויות, נאמר שהחלב מסמל את הנתינה של הגדול לקטן, של אם לבנה, בדומה למתן התורה של אלוהים לעמו.

המשפט הזה נגע בי במקום שאמר לי שזה לא משנה מי יקרא את הפוסט שלי ומי ידלג. אני כותבת עכשיו את המחשבות שלי, את מה שהנושא הזה העלה בי.

איזו מתנה נהדרת זו חלב אם. נתינה מלאה של האם לבנה, שתלוי בה לחלוטין למחייתו. חלב האם שאנחנו יונקים מיועד רק לנו. כך גם חלב האם שמיועד לוולדיה של כל אם בטבע. מלבד הוולדים של תעשיית החלב, שמופרדים מאמם בלידתם וחיים בבידוד. אנחנו שותים את החלב שלהם במקומם. גניבה, לא? אנחנו, הגדולים, גונבים מהקטנים. ואנחנו היונק היחיד שעושה את זה.

אותן פרות שלא טובות לחליבה, טובות לשחיטה. אם נקדיש מחשבה לפעולה הזו, רובנו נזדעזע. לכן אנחנו לא מקדישים לכך מחשבה. במקום זאת, נאמר לעצמנו שזו דרך הטבע. ככה זה, מי שחזק זכותו לאכול את החלש. רק שבטבע אין רצח המוני. בטבע לא כולאים את החלשים למשך כל ימי חייהם. בטבע אין חמדנות, לכן פרות לא נחלבות שלוש פעמים ביום ולא מניבות מעל ל-30 ליטר, ולא מופרות בכוח שוב זמן קצר לאחר כל המלטה. מסתבר שהפרה הישראלית היא שיאנית העולם בייצור חלב. היא בטח לא הגיעה למעמד המכובד כי כך רצה הטבע.

אם כן נקדיש לזה מחשבה, אנחנו נחזור על הטיעון, שהן לא מרגישות. שהן לא יודעות. כי ליונקים אחרים אין מוח, וכשהם עומדים במשחטה הם לא מבינים שאם מי שמלפניהם נשחט להם מול הפנים, אז הם הבאים בתור.

שוב, אני לא מצפה שמי שקרא עד פה ישנה את אורח חייו רק כי עכשיו הוא מבין שפרות נחלבות יותר ממה שהן אמורות, ושהן עומדות בתור במשחטה. זה חייב להיות משהו פנימי יותר, שלמילים האלו אין תפקיד בו.

אבל אני חושבת שאנחנו צריכים לבחון את הטיעונים שלנו. לבדוק כמה מהם כל כך אופייניים לנו כאנשים שמרוכזים בעצמם, כמה מהם פשוט נשתלו לנו בראש מבלי שהקדשנו להם מחשבה, כמה מהם פשוט לא עולים בקנה אחד עם המציאות.

מוסר ודרך ארץ, הם לא רק בין בני אדם.