מחכים למשיח. משיח לא בא


שגרה זה דבר ממכר. סוחף. כששוברים אותה, היא ממהרת לחדור בחריצים הקטנים של השינוי, עד שגם הוא נהייה שגרתי.

אני זוכרת ימים בשירות הצבאי, כשהייתי עטופה בשגרה שנראתה אפורה, וכתבתי לעצמי ביומן: "כל כך רוצה כבר להשתחרר, להיות חופשייה ולהחליט מה אני רוצה לעשות".

שנתיים אחרי, כשעבדתי בעבודה שלא אהבתי, שהמטרה היחידה בה הייתה לחסוך כסף ולמלא את הזמן עד שאתחיל ללמוד, כתבתי לעצמי: "מחכה לימים שאפסיק לחסוך, שאפסיק לספור את השעות לסוף היום ואת הימים לסוף השבוע"…

כשהמציאות שלנו מפסיקה להיות מרגשת, אנחנו בונים על מחר. בשנה הבאה, כשתגמר התקופה, כשיהיה לי מספיק כסף… הזמן הזה שאנחנו מייחלים לו יגיע, התקופה תגמר, השנה תתחלף בשנה חדשה… אבל מה לגבי שאר הדברים להם ייחלנו? האם הם תלויים בזמן? האם הם מגיעים רק בחילופי העונות? רק כשתקופות נגמרות?

גם אם אנחנו עושים בדיוק מה שאנחנו רוצים, השגרה תגיע במוקדם או במאוחר. לאט לאט היא תצבע את הצבעים הבוהקים בגוונים דהויים. זה התפקיד שלנו לראות אותם תמיד במלוא תפארתם.

פעם מישהו אמר לי שכיף לי שאני מתלהבת מכל דבר. אבל זה רק עניין של בחירה. אני משתמשת באוצר מילים מתלהב: "הכי כיף בעולם", "דירה מושלמת", "הדבר הכי טעים שאכלתי". כן, אני נוטה להגזים. אבל התיבולים הקטנים האלה יכולים לשנות את היום בענק.

את יכולה ללבוש את השמלה הפאקצית גם אם את נראית כאילו את חיה בסרט, אם היא עושה לך כיף. אתה יכול ליהנות מהארוחה הזו גם אם היא לא הכי טעימה בעולם. מותר לנו להתרגש מהחיים שלנו, כאילו הם סרט. לשיר כשבא לנו, לרקוד כשבא לנו.

להגיד דברים שהם לגמרי קיטש.

אתם עושים את הדברים שאתם רוצים לעשות. תזכרו למה אתם רוצים אותם.

אם לא נקשט את היומיום שלנו בהתלהבות יתרה, בצבעים זוהרים, במוזיקת רקע, בהתרגשות מהדברים הקטנים – אנחנו נמשיך לספור את הימים ולחכות למחר, לשנה הבאה, לתקופה שתגמר.

ומחר, ושנה הבאה, והתקופה הזו, כולם יגמרו. ואנחנו עדיין נמשיך לחכות למחר.

לחצו כדי לקרוא קטעים מקוריים מ"מחברת צבא 2005"! 🙂