מילים זה מה שיש לי

You don’t write because you want to say something

You write because you’ve got something to say

F. Scott Fitzgerald

 

מעולם לא כתבתי משהו כי רציתי לשבת ולכתוב אותו.

כתבתי כי הייתי חייבת לפרוק משהו, כתבתי כי המחשבות כבר היו מסודרות כשירים, כתבתי כי ככה עברתי טיפול עם עצמי. וזה תמיד היה לעצמי.

**

מאז שאני זוכרת את עצמי אני כותבת. שיר שלי על החופש הגדול פורסם בעיתון בית הספר בכיתה ב', ואמא עד היום שומרת את גזיר העיתון.

אבל איך התחלתי לכתוב באמת? כדרך חיים, כמהות, כצורך?

כיתה ט'. חבר ראשון, לשבועיים. נפרדנו.

לא ידעתי איך להחזיר אותו אז החלטתי לכתוב לו מכתב. כתבתי עמודים על גבי עמודים, בהתחלה אליו ואחר כך אליי.

את האהבה כבר לא ניסיתי להחזיר, כי זכיתי באהבה חדשה: היכולת לתרגם רגשות למחשבות. היכולת להימצא עם הגוף והמחשבות במקום אחד.

כתיבה זה המקום הראשון בו הרגשתי ביטחון,  זה היה העוגן להרגיש קצת מיוחדת.

כי את מה שאנחנו כותבים, רק אנחנו יכולים לכתוב.

ואז התמכרתי.

כמו ריצה משחררת בבוקר, כמו קפה מעורר, פעם אחר פעם התמודדתי עם הכל במחברת (כך נולדו כ-40 מחברות צבא…).

**

הדף לבן ואפשר לעשות איתו הכל, וכשהוא מתמלא במחשבות שלי זה מרגש אותי.

כשמעודדים מחשבות לבוא, הן מגיעות אחת אחרי השניה בלי מנוח.

תפקידן הוא לבוא ולהיעלם.

זה תפקידנו לא לאבד אותן.

**

אני כותבת כי זה המקום הפרטי שלי.

אני כותבת כי בכמה מילים אני יכולה להכניס כל אחד למקום הפרטי שלי.

אני כותבת כי זה שקט פנימי.

אני כותבת כי זה זמן שלי עם המחשבות שלי.

אני כותבת כי אף אחד בעולם לא כתב את הטקסט הזה.

אני כותבת כי אני רוצה שיהיה לי משהו להגיד.