לפני תשעה חודשים התיישבתי בבית קפה,
והתחלתי לכתוב שירים לאחיינית שלי.
לפעמים המילים נכתבו מעצמן, ברצף מופלא שלא שלטתי בו.
לפעמים משפטים נתקעו, והייתי צריכה לחזור אליהם שוב ושוב.
וביום שבת אחד, שהתחיל בבוקר והסתיים לפנות בוקר,
ציירתי עד שרעדו לי הידיים.
בתום השבועיים האלו הדפסתי עותק אחד שיקר ללבי,
והענקתי אותו לגברת תות המקורית.
**
כעבור תשעה חודשים,
מסודרים בערימה עשרות עותקים של אותו הספר.
ספר שכולו מילים ואיורים שלא מזמן היו רק בראש שלי.
בקרוב כל אחד מהם ייכנס לבית.
בבית אחד הוא יונח על מדף בין הספרים שאני גדלתי עליהם.
בבית אחר הוא ינוח בארגז הצעצועים השמחים.
ילד אחד יאחוז בו ויבקש שיקריאו לו,
וילדה אחרת תרדם כשהיא מקשיבה למילים מלאות באהבה.
**
אני אוהבת מילים, אני אוהבת לחבר אותן למשהו בעל משמעות.
אני אוהבת שמישהו בצד השני קורא וחושב עליהן.
אבל הפעם, אין לי כל כך מילים לתאר איך זה מרגיש,
שערימת הספרים הזו תצא מהבית שלי, ותתפזר לבתים אחרים.
גברת תות לומדת ללכת.
