כמעט ואין יום שחולף בלי שאגיד: "הלוואי והיה לי עוד זמן פנוי".
כשיש לי עוד זמן פנוי, משום מה אני מוצאת איך למלא אותו עד אפס מקום.
מעין מערכת יחסים משונה כזו.
רוצה זמן. לא לוקחת את הזמן.
אני מרגישה שהזמן שלי הוא כמו משחק טטריס,
ואני מנסה לסובב את כל המשימות ככה שיתאימו ליממה אחת.
אם לא אסובב אותן מהר מספיק, הזמן פשוט יעלם.
ואני רוצה לאט, אבל הכל קורה כל כך מהר.
אני תוהה מה הקצב הנכון לנו, מה הקצב הנכון לי,
מה הקצב של מה שמתקיים מסביב לנו.
אין פרח שמבקש לעצמו עוד זמן.
אין קרני שמש שלא הספיק להן היום.
אלה רק אנחנו שרודפים אחרי הזמן.
ובעוד אנחנו מתנשפים מהמרדף,
אנחנו מפספסים את מה שהוא מנסה להגיד:
ככל שנרדוף אחריו יותר, כך הוא ישיג אותנו.
הבלוג של יום ראשון 