היום נפתח את התיק

אני מדמיינת את האנשים שחולפים על פניי,

כאילו יש להם תיק שקוף על הגב.

ובתיק השקוף הקול הבלתי נשמע שלהם.

אולי אפילו צעקה בלתי נשמעת.

וכל אחד שומע היטב את רעש המכוניות והצופרים,

שומע היטב את קול המולת הרחוב,

שומע במיוחד את המילים הלא חשובות שנזרקות לעברו.

אבל את הקול שלו עצמו – הוא לא שומע.

ולמרות שהתיק שקוף, ולמרות שהקול דומם –

לתיק משקל כבד.

**

בית. שקט.

לפתוח את התיק, לאט.

להקשיב.

ללמוד להקשיב.

זה לא קל.

אבל יותר קשה לחיות עם המשקל.

4 תגובות הוסף תגובה

  1. יולי הגיב:

    זה מקסים! איזה סיפור מקסים. את קסם ❤

    1. איזו משמחת את! תודה ג'ולס ❤

  2. torahandi הגיב:

    באמת קסם !
    הטקסט היפה הזה משך אותי ישר אל הילד. הילד הזה שבתוכנו.
    איפה הילד הזה, הילד שמילא את התיק השקוף, הילד שאולי הוא עצמו התיק השקוף, הילד שעליו נבנו קומות ובניינים, עם מורכבויות עד אין סוף, והוא במעטה המבוגר האחראי, עטוף מגננות, מוסתר מאחורי מסכות, עושה קולות של איש גדול, ועסקים כמו באמת גדול.
    רק להחזיר אותו הביתה אל אבא ואמא שאולי לא נולדו בו מעולם, אל אבא ואמא דימיוניים כנראה, רק שיגידו כמה הוא מקסים איך שהוא, כמות שהוא. למה ? ככה. לא בגלל, לא בשביל, לא כדי. פשוט ככה.

    1. "הילד שאולי הוא עצמו התיק השקוף" – המשפט הזה עשה לי צמרמורת. אהבתי מאוד את הפרשנות שלך ואת המקום אליו לקחת את הטקסט הזה. תודה רבה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s