אז 2020 תיכף מסתיימת,
והרבה דברים כבר נאמרו על השנה הזו.
אבל אני חושבת שיותר מכל,
היא הזכירה לנו כמה החיים בלתי צפויים.
כמה שחיבוק הוא לא מובן מאליו,
כמה שהבית הוא באמת המבצר.
**
אז יש עוד הרבה מה להגיד על השנה המטלטלת הזו,
ואפשר גם לשמוח שהיא נגמרת –
אבל בשבילי, אני רוצה שהיא תשאיר כמה דברים גם ל-2021:
תשאירי לנו את החיים האיטיים יותר, ואת ההתבוננות פנימה.
תשאירי לנו את האוויר הפתוח ואת הפיקניקים בשמש.
תשאירי לנו את כל מה שלמדנו על עצמנו, ועל מי שחשובים לנו.
**
יש לי הרבה מחשבות על 2021,
וגם היא ממשיכה את חוסר הוודאות של השנה החולפת.
אבל דבר אחד עיקרי אבקש ממך –
תהיי שנה של הרבה יותר חיבוקים.
❤️

שולחת לך מיליון חיבוקים, נשמה יפה ❤
מיליון חיבוקים, ג'ולסי שלי ❤
מרגיש גם כי 2020 הייתה אוניברסיטה של חיבור. ולא תמיד בדרך הקלה.
למדנו את חיבור לפי הסדר, קודם לעצמינו פנימה, ומשם למעגלים הקרובים באמת שלנו.
הבית, יותר מתמיד, הפך פשוט מקום להיות בו. ושאר ההישגים שעבורם יוצאים / בורחים ממנו, חזרו למקומם הטבעי בעדיפות שניה.
תודה על פוסט קולע ומעורר השראה.
תודה רבה על המחמאות ועל התוספת החשובה! מסכימה מאוד, הריחוק החליש את הרעשים המיותרים ועשה מקום לחיבור. מקווה שגם כשהכל יסתיים, נזכור את התובנות החשובות שהשנה הזו הביאה.