בתקופה האחרונה אני מרגישה שמיציתי את הבלוג.
התשובה לשאלה "למה אני עושה את זה?" כבר פחות ברורה,
ואחרי 500 פוסטים, אני מתחילה להישאר בלי מילים.
לא כי אין לי מילים, אלא כי אני לא בטוחה שהדרך שלהן מובילה לבלוג.
**
תכננתי שהיום יהיה פוסט הפרידה.
פרידה מעשור של כתיבה, תהליכים, מחשבות ותובנות.
עליי ועל העולם.
אבל משהו צבט לי בפנים.
אולי אם אמשיך יהיו עוד תובנות לגלות?
אולי אם אמשיך יעלו בי מחשבות שלא היו עולות אחרת?
אולי אם אמשיך, רק עוד קצת, יתחברו מילים כמו שלא התחברו מעולם?
**
אני לא יודעת עוד כמה אמשיך,
ואם ארצה להתמיד בכל יום ראשון,
ואם אצטרך להכריח את עצמי למצוא מילים,
גם כשאני עייפה ולא רוצה להגיד כלום.
אבל בשביל ההזדמנות לגלות מילים נהדרות,
אני ממשיכה.
**
והן יתגלו.
הבלוג של יום ראשון 
כפרה ❤️
הבלוג שלך תמיד מלא תובנות מעניינות. את מוכשרת וחכמה, וגם אם נראה לך שאין לך הרבה מה להגיד, אני תמיד לוקחת המון מהמילים שלך.
אבל תעשי רק מה שטוב ונכון לך. הדרך שלך היא שלך, לא של אף אחד אחר. וכל דבר בחיים נכון לנו לתקופה מסוימת.
אוהבת!
ג'ולסי שלי! את כל כך מרגשת אותי. כל מילה שלך נוגעת ומדויקת. אוהבת אותך! ❤️
♥️♥️♥️
רוצה להגיד 2 דברים:
אחד: הבלוג שלך מלא אור.
שתיים: האור הזה הוא לא שלו אלא שלך.
מאחל לך מכל הלב את מתנת החופשיות, להאיר בכל צורה שתבחרי, ובלבד שתשארי נאמנת לעצמך, לזרם הפנימי והאיכותי שלך.
העולם זקוק לך, וישמח בכל וריאציה או מופע בהם תבחרי להעניק את מתנתך.
כמה המילים שלך חודרות ומרגשות, ואיזה כוח יש להן. אני אסירת תודה שהן מחברות בינינו גם במרחק.
תודה על הכל!