הדברים החשובים באמת

זה כבר השבוע השמיני בבית.

מספיק זמן כדי להביט לאחור ולהבין כמה דברים.

מספיק זמן כדי להגיד: "אני זוכרת שבתחילת הבידוד…"

מצחיק איך שיום ועוד יום הופכים לשגרה.

הם לא הופכים לשגרה במעין רעם גדול. לא.

אלו תנודות כל כך קטנטנות שכמעט אי אפשר להבחין בהן.

אבל הן שם. ויום ועוד יום הופכים לשמונה שבועות בהם החיים אחרים.

אני זוכרת שבימים הראשונים, החיתוך הפתאומי של השגרה היה בלתי נסבל.

העולם היה נראה זר.

כל מה שהתקיים מחוץ לקירות הדירה שלי היה מאיים.

ועכשיו, בין התנודות הקטנטנות,

כבר שכחתי כמה היה לי חשוב לקום מוקדם בימי שישי כדי לתפוס מקום בבית קפה.

כבר שכחתי כמה חיפשתי הופעות, והרצאות, ומסעדות חדשות.

כבר שכחתי כמה פעמים נשאלה השאלה: "מה, לא נצא הסופ"ש?"

כבר שכחתי על כמה יעדים בחו"ל הסתכלתי ופינטזתי להגיע אליהם.

שכחתי את כל אלו. וכשכל אלו חלפו מהשגרה, נותרו הדברים החשובים באמת.

נותרו המשפחה והחברים שאני כל כך מתגעגעת לפגוש, לאכול יחד, לדבר. לחבק.

נותרו העצים הירוקים שאני כל כך מתגעגעת לשבת בצילם.

נותר הים שאני מתגעגעת לטבול בו את הרגליים.

זו שגרה חדשה של רצון עז לגעת בדברים החשובים באמת.

IMG-20200215-WA0012