פוסט ב-15 דקות

את הפוסט הזה אכתוב ב-15 דקות.

לא כי אני ממהרת לאנשיהו, ולא כי אני עייפה ורוצה לסיים את המטלות להיום,

אלא כי אני חושבת יותר מדי כשאני כותבת, במקום לתת למילים לזרום.

לפעמים כתיבת הפוסט יכולה לקחת שעה, שעתיים ואפילו כמה שעות.

כי אני חושבת על כל מילה, ומה המשמעות שלה, ומה יחשבו כשיקראו,

מה "בסדר" לכתוב, ואיך אני יכולה לדייק את המילים אף יותר.

אבל לפעמים השכל לא נותן את העצות הכי טובות.

הבטן מהירה יותר, חדה יותר. דינמית הרבה יותר.

כשאני נותנת לה להוביל המילים יוצאות אחרת.

**

ומה השכל רוצה בסך הכל?

לשרוד, ללכת על בטוח, להישאר באיזור הנוחות, לבחור את המוכר.

לחזור על אותן תבניות שוב ושוב ושוב.

לתכנן את מחר ואת מחרתיים ואת שנה הבאה.

השכל לא צריך ריגושים, הוא לא רוצה שקיעות וזריחות.

השכל מסתפק בלחם ובחמאה לארוחת ערב,

הוא רוצה לחזור מיד הביתה מהעבודה, ולבצע את המשימה הבאה.

הוא לא יקרא לי לעצור בחוף הים, לעצום את העיניים ולנשום.

הוא לא יקרא לי להדליק נרות עם שיר מתנגן ברקע וכוס יין אדום.

כשאני כותבת, הוא רוצה שאכתוב משהו חשוב.

הוא רוצה שאעצור לחשוב על כל מילה.

הוא רוצה שאהיה בטוחה במה שכתבתי לפני שאלחץ על כפתור "פרסם".

אבל הלילה, הבטן מובילה, והיא לא צריכה יותר מ-15 דקות כדי לשחרר את האצבעות.

IMG_20190728_233217_736.jpg