מפנה זמן לרכות

סוף היום,

עוד חמש דקות חצות.

זו תחושה מוכרת,

אני מתיישבת לכתוב את הבלוג כשאני כבר רוצה ללכת לישון.

ושוב מתחיל המונולוג הזה אצלי בראש:

"למה לא כתבתי קודם?"

"בפעם הבאה אכתוב מראש."

"אבל גם אמרתי את זה בפעם הקודמת…"

**

הכל בסדר.

העיקר שאני כותבת.

אז לא אלך לישון בחצות, אלך לישון קצת אחרי.

הכל בסדר.

קצת חמלה עצמית.

קצת ליטוף ורכות.

לא כתבתי כי עשיתי דברים אחרים.

לא כתבתי כי נהניתי מהזמן הפנוי שלי,

כי עד לרגע זה לא היה לי רגע של שקט,

וגם זה, ממש בסדר.

**

יש ימים בהם אני מפנה מקום לזמן שלי עם עצמי,

יש ימים בהם אני מעדיפה להיות מוקפת באנשים,

יש ימים שאני יותר עושה ויש ימים שאני יותר מרגישה.

כל אחד מהם ממלא אותי, כל אחד מהם נותן לי משהו.

בכל יום כזה אני צריכה לוותר על משהו אחר.

ומה שבחרתי – זה בסדר.

אולי אם לא הייתי עייפה עכשיו הייתי כותבת משהו אחר,

אולי אם הייתה לי שעה פנויה הייתי כותבת טוב יותר.

אבל זה לא חשוב,

למרות השעה אני כאן, כותבת.

בלי קיצורי דרך. בלי לוותר לעצמי.

זה מה שחשוב לי.

וזה מספיק. זה מספיק להיום.

אני מפנה זמן לרכות.