אז למה לי הבלוג הזה עכשיו?

היזכרו באריזה הגדולה ביותר שאי פעם קיבלתם כמתנת יום הולדת כשהייתם ילדים. היזכרו בהתרגשות, בסקרנות, בנוכחות הדרוכה שלכם באותו הרגע. קרעו בדמיונכם את העטיפה, ורגע לפני שאתם מגלים מה היא מכילה, הרגישו בכל הגוף את התחושה הזאת.

היזכרו בפעם הראשונה שהפכתם רעיון למציאות, וחשתם גאווה. בין אם התוצאה התקבלה כפי שרציתם ובין אם לאו, בין אם חלקתם אותה עם אנשים, או ששמרתם אותה לעצמכם. שחזרו איך היצירה הייתה פעם רעיון אמופרי בראשכם, ונצרו את הרגע שבו הבטתם בבריאתו של משהו חדש.

היזכרו בפעם הראשונה שעברתם מבחן שהצבתם לעצמכם, היזכרו באמונה שאתם יכולים לכבוש את העולם, היזכרו בכל אותם הדברים שעושים לכם טוב, היזכרו במשהו שאתם אוהבים.

אם עלה לכם חיוך על הפנים, אם התרעננתם מהשגרה היומיומית שלכם, אם התמלאתם תחושה מדהימה, המשיכו לקרוא.

בשביל התחושה הזאת, אני כותבת.

התחושה הזאת, היא אותו רגע שאני מתנתקת מהסביבה, מתחברת לעצמי, ומפנה זמן למחשבות שלי. התחושה הזאת נלווית לעשייה שמקורה באהבה, אהבה שמקורה במה שטבעי ונכון למי שאני.

אני כותבת מאז שאני יודעת לכתוב. אני כותבת כי זה הדבר היחיד שתמיד נבע מתוכי מאז שאני ילדה. השקט שבכתיבה הוא כמו טיפול נפשי. הכתיבה משחררת אותי, מרגיעה, משמחת, בזכותה אני מסתכלת לתוך עצמי.

במשך שנים כתבתי כל יום, בכל רגע פנוי. מהרגע שהתעוררתי, וגם מתוך שינה. הפסקתי בבת אחת כי היה משהו חשוב יותר שנאלצתי להתמיד בו, ולא חזרתי לתלם מאז. במשך שנתיים הייתי יושבת מול הדף הלבן, ומה שהיה טבעי לי ביותר הפך לזר. המילים שחיברתי כבר לא היו נכונות. ובשנים שלאחר מכן, פשוט הזנחתי את הכתיבה. פה ושם מצאתי סיבה להיזכר בה, אבל לא הצלחתי להתמיד. כשהפסקתי לכתוב, הפסקתי להיות מודעת לעצמי.

תמיד יש דברים אחרים שמטפסים בסדר העדיפויות שלנו, דברים שלא יכולים לחכות. יש שגרה, והרגלים, ודד-ליינים. כשמזניחים משהו, לאט לאט שוכחים איך לעשות אותו ואיך הוא מרגיש, ומתרגלים לחיסרון שלו. כבר לא יודעים איך ומאיפה להתחיל. חלומות נדחקים לצד בשביל העשייה היומיומית של עבודה ולימודים.

אנחנו מתייחסים לתחביבים שלנו כאל מותרות.

את הבלוג הזה אני כותבת, לא בשביל המפלט שבכתיבה. בשביל זה יש לי יומן, אפילו שאני פותחת אותו לעתים רחוקות. את היומן אין איש קורא, ואיש לא יקרא. ביומן אין לי סיבה לכתוב ולערוך עד שתתקבל התוצאה הרצויה בעיניי. ביומן אין לי סיבה להשקיע, כי אין בו את סגירת המעגל שיש ביצירה שיוצאת החוצה.

הבלוג הזה הוא המחויבות שלי לכתיבה. התחייבתי לכתוב בכל יום ראשון. התחייבתי לקרוא כמה פעמים את מה שאני כותבת לפני שאני מפרסמת. התחייבתי לתעד את המחשבות שחולפות לי בראש, ולא לרשום אותן על פתק (במקרה הטוב), ולהגיד לעצמי שמתישהו אכתוב אותן.

המחוייבות הזו היא כלפי עצמי. כי אני רוצה לפנות לעצמי זמן מוגדר שמוקדש למחשבות שלי, ולמה שאני אוהבת לעשות.

אל תוותרו על הדברים שאתם אוהבים לעשות. אהבה היא לא מותרות.